קינזיו טייפ לברך: איך מדביקים ומתי לא

הברך היא אחד המקומות הנפוצים ביותר שבהם רואים קינזיו טייפ. רצים, רוכבי אופניים, אנשים שעולים ויורדים במדרגות כל היום, ואנשים שהברך שלהם פשוט מרגישה עייפה בסוף יום עבודה, מגיעים לא פעם עם שאלה על טייפ.

יש לזה סיבה מעשית. הברך זזה הרבה, כמעט בכל תנועה של היום. טייפ שנמתח עם הגוף ואינו מקבע את התנועה מתאים למפרק כזה יותר מחבישה קשיחה, שמגבילה אותו.

אבל הברך היא גם מפרק שבו חשוב במיוחד לדעת מתי לא מדביקים. המאמר הזה עוסק בשני הצדדים: איך נראית הדבקה סביב הברך, ומתי ברך צריכה רופא ולא רצועה.

קינזיו טייפ, שנכתב גם קינסיו טייפ, הוא רצועת בד אלסטית עם דבק בצדה האחורי. הוא מודבק על העור לאורך שריר או סביב מפרק, ונמתח עם הגוף. בשונה מחבישה קשיחה, הוא אינו מקבע את התנועה.

הרצועה נחתכת לאורך ולצורה שמתאימים לאזור, ומודבקת כשהאיבר נמצא בתנוחה מסוימת, לרוב במתיחה. כשחוזרים לתנוחה רגילה, הבד נאסף מעט והעור נאסף איתו. אלה הקמטים הקטנים שרואים על טייפ מודבק, והם אינם פגם בהדבקה.

הצבע הוא צבע בלבד, ואינו משפיע על אופן הפעולה של הרצועה. וחשוב לומר: קינזיו טייפ אינו טכניקה של הרפואה הסינית. בקליניקה הוא כלי נפרד.

בברך, ההדבקה נעשית לרוב כשהברך כפופה. המשמעות המעשית היא שבזמן ההדבקה מתבקשים לשבת על קצה המיטה עם ברך מכופפת, או לשכב עם ברך מורמת. כשמיישרים את הברך אחרי ההדבקה, הבד נאסף מעט, והקמטים מופיעים.

הרצועות נחתכות לפי האזור. לפעמים הן מקיפות את הפיקה, לפעמים הן עוברות לאורך השריר שמעל הברך, ולפעמים מתחתיה. הצורה, המספר והכיוון נבחרים לפי מה שעלה בטיפול, ולא לפי תבנית אחת שמתאימה לכל ברך.

העור צריך להיות נקי ויבש, בלי קרם ובלי שמן. בסיום משפשפים מעט את הרצועה בכף היד, כדי לחמם את הדבק ולעזור לו להיאחז. כל התהליך לוקח דקות ספורות.

בפועל אין תור שקובעים רק בשביל טייפ. הטייפ מגיע לרוב בסוף טיפול, אחרי עבודה על האזור, כשהוחלט שיש טעם להמשיך איתו גם בימים שאחרי.

זו אחת הטכניקות הבודדות שנשארות עם המטופל אחרי שיצא מהקליניקה. עד רגע ההדבקה הטיפול היה בחדר. מהרגע הזה, חלק ממנו ממשיך על הברך שלך, בזמן שאתה הולך, עולה במדרגות, מתקלח וישן.

ההחלטה אם להדביק, איפה ובאיזה כיוון, מתקבלת בחדר. לפעמים ההחלטה היא לא להדביק בכלל.

קינזיו טייפ אינו ברכייה ואינו מקבע. ברכייה או מקבע נועדו להגביל תנועה או לייצב מפרק, והם נבחרים לרוב אחרי בדיקה רפואית. הטייפ נמתח עם הגוף, ואינו מגביל את התנועה.

לכן, אם רופא המליץ על מקבע, הטייפ אינו תחליף לו. ואם הברך מרגישה לא יציבה, השאלה אינה איזה טייפ להדביק, אלא למה היא לא יציבה.

הטייפ גם אינו בירור רפואי. הוא לא מאבחן, הוא לא מחליף צילום או בדיקה, והוא לא סיבה לדחות פנייה לרופא.

זה החלק החשוב ביותר במאמר. יש מצבים בברך שבהם רצועה על העור אינה מה שעונה על הבעיה, ובהם בדיקה רפואית קודמת לכל דבר.

חבלה טרייה, למשל נפילה, סיבוב חד של הברך או מכה, שאחריה יש נפיחות, כאב חד או קושי לדרוך. ברך נפוחה, חמה ואדומה, גם בלי חבלה ידועה. ברך שננעלת, כלומר נתקעת ולא מתיישרת. ברך שנותנת תחושה של "בריחה", כאילו היא מתקפלת פתאום. חוסר יכולת לשאת משקל על הרגל. וכאב שמלווה בחום בגוף.

גם כאב בגב הברך שמלווה בנפיחות של השוק, בחום או באדמומיות ברגל, צריך בדיקה מהירה, ולא המתנה. זה אינו מצב שמדביקים עליו טייפ ומחכים שיעבור.

בכל אחד מהמצבים האלה, הצעד הראשון הוא רופא. אחרי שהברך נבדקה, אפשר לחזור לשאלה אם טייפ יכול להיכנס לתהליך, ולפעמים התשובה תהיה כן, ולפעמים לא.

גם כשהברך עצמה אינה דורשת בדיקה דחופה, יש מצבים שבהם העור אינו מתאים להדבקה. מי שהעור שלו רגיש לפלסטרים ולדבקים, ובמיוחד מי שהייתה לו פעם תגובה לפלסטר רגיל, צריך לומר את זה לפני ההדבקה ולא אחריה.

מי שיש לו באזור פצע פתוח, שריטה מנפילה, כוויה, דלקת עורית פעילה או עור שנשבר, לא מדביק על האזור הזה. מי שעבר ניתוח בברך ויש לו צלקת טרייה, צריך לספר על כך, וההחלטה נעשית בזהירות.

ומי שנוטל תרופות שמשפיעות על העור, או שיש לו מחלת רקע שמשפיעה על התחושה בעור, צריך לספר על כך. במצבים כאלה ייתכן שלא ירגישו בזמן שהדבק מגרה את העור.

הברך מתכופפת עשרות פעמים ביום, ולכן החיים עם טייפ עליה קצת שונים מאשר על הגב או על הכתף. הקצוות נוטים להתקלף מוקדם יותר, בגלל הכיפוף החוזר ובגלל החיכוך של המכנסיים.

מכנסיים צמודים, ובמיוחד ג'ינס, מתחככים ברצועה כל היום. מכנסיים רחבים או רכים יעזרו לה להחזיק מעמד. אם קצה מתקלף ונתפס בבד, אפשר לגזור אותו בזהירות.

אפשר להתקלח עם הטייפ, ואין צורך לכסות אותו. אחרי המקלחת מספיק לספוג אותו בעדינות במגבת, בלי לשפשף. ואפשר לישון איתו. יש מי שמרגיש אותו יותר בלילה הראשון, ובדרך כלל זה עובר.

שאלה שחוזרת היא אם אפשר להמשיך לרוץ או לרכוב עם טייפ על הברך. הרצועה נמתחת עם התנועה, ולכן אפשר לזוז איתה. זיעה מרובה יכולה להחליש את הדבק בקצוות, ולכן אחרי אימון כדאי לספוג את האזור במגבת ולא לשפשף.

אבל כאן חשוב לשאול שאלה נוספת. אם הברך כואבת בריצה, השאלה הראשונה היא למה, ולא איך להמשיך לרוץ. טייפ אינו פתרון לכאב שמופיע בכל אימון. כאב כזה צריך בירור, ולעיתים שינוי בעומס או בדרך האימון.

גם במדרגות, הרצועה אינה מגבילה את התנועה. מי שמרגיש שהברך מתקשה במדרגות, או שכאב מחמיר בירידה, צריך לספר על כך בתשאול, ולפעמים גם לרופא.

לא כל הדבקה מרגישה נכון, וזה בסדר. אם אחרי כמה שעות הרצועה מרגישה הדוקה מדי, מושכת בכל כיפוף, או לוחצת על מקום מסוים, זה לא משהו שצריך לסבול. אפשר להתקשר ולשאול, ולפעמים הפתרון הוא פשוט להסיר.

גירוד קל בשעות הראשונות קורה לפעמים, ולרוב חולף. גירוד שמתגבר, צריבה, או אדמומיות שמתפשטת מתחת לרצועה או סביבה, הם סימן להסיר מיד, ולא לחכות. אחרי ההסרה, אם הגירוי לא נרגע תוך זמן קצר, כדאי להתקשר.

ויש מקרה נוסף: טייפ שמרגיש בסדר, אבל הכאב בברך מתגבר בימים שאחרי. הטייפ אינו הסיבה לכך בהכרח, אבל זה מידע חשוב. ספרו עליו, ואם הכאב מלווה בנפיחות, בחום או בקושי לדרוך, פנו לרופא.

מאחר שהטייפ מגיע לרוב בסוף טיפול, כדאי לדעת מה קורה לפניו. הפגישה הראשונה נפתחת בתשאול: מתי הכאב בברך התחיל, מה מחמיר אותו, מה מקל עליו, האם הייתה חבלה, והאם הברך נבדקה. שואלים גם על תרופות, על מחלות רקע ועל ניתוחים קודמים.

מתוך התשאול נבחרת דרך העבודה על האזור. לפי האבחנה, ייתכן שייעשו דיקור, שיאצו או כוסות רוח, על הברך עצמה או על אזורים אחרים. רק בסוף, אם הוחלט שיש טעם להמשיך גם בימים שאחרי, מודבק הטייפ.

המשמעות היא שהטייפ אינו עומד לבדו. הוא ההמשך של מה שנעשה בחדר, ולא תחליף לו. ובמפגש הבא, השאלה מה השתנה כוללת גם את השאלה איך היה לחיות עם הטייפ, כמה זמן הוא החזיק, והאם כדאי להדביק שוב.

ההסרה צריכה להיות איטית, ולא במשיכה אחת. הדרך הנוחה ביותר היא בסוף מקלחת, כשהעור והדבק רטובים. מרימים את הקצה, ומקלפים את הרצועה לאט, בכיוון שבו השיער צומח, תוך כדי שמחזיקים את העור שמתחת ביד השנייה.

בברך, נוח לעיתים להסיר כשהברך מעט כפופה, כך שהעור פחות מתוח. אם נשארות שאריות דבק, אפשר להסיר אותן במים חמימים ובסבון.

אחרי ההסרה כדאי להסתכל על העור. אדמומיות קלה שחולפת מהר אינה חריגה. אדמומיות שמתפשטת, גירוד חזק או שלפוחיות הם סיבה להתקשר.

כמה דברים שווה לומר לפני שמדביקים טייפ על הברך. האם הייתה חבלה, ומתי. האם הברך נבדקה אצל רופא, ומה נמצא. האם הייתה פעם תגובה לפלסטר. האם יש ניתוח קודם בברך. האם יש ים, בריכה, תחרות או אירוע בימים הקרובים. והאם יש שיער רב באזור.

אם יש סיכומי בדיקות, צילומים או מכתב מרופא שבדק את הברך, כדאי להביא אותם. הם חוסכים זמן בתשאול, ועוזרים להחליט אם טייפ מתאים, ובאיזה אזור. וגם אם הבדיקה הייתה לפני זמן רב, היא עדיין מידע שימושי, בתנאי שמספרים מה השתנה מאז.

כדאי גם להגיע בבגד שמאפשר גישה נוחה לברך, כמו מכנסיים קצרים או מכנסיים שאפשר להפשיל בקלות, ועם עור נקי, בלי קרם גוף.

רצועות קינזיו טייפ נמכרות גם לשימוש עצמי, ויש סרטונים רבים שמראים איך להדביק אותן על הברך. זה אפשרי, אבל כדאי להבין מה מפסידים.

בקליניקה הבחירה באזור, בכיוון ובתנוחה נעשית אחרי עבודה על האזור, ויש מי שבודק שאין סיבה לא להדביק. בבית, קל להדביק על ברך שצריכה בדיקה, ולהרגיש שעשית משהו, בזמן שהדבר החשוב, הבדיקה, נדחה.

מי שבוחר להדביק לבד, כדאי שיתחיל בשטח קטן, כדי לראות איך העור מגיב לדבק. לא להדביק על עור פגוע, לא למתוח את הרצועה יותר מדי, ולא להדביק על ברך נפוחה, חמה או כזו שננעלת.

קינזיו טייפ לברך הוא רצועת בד אלסטית שמודבקת סביב הברך, לרוב כשהיא כפופה, ונמתחת עם התנועה. הוא אינו ברכייה, אינו מקבע, ואינו בירור רפואי. הוא כלי שממשיך את הטיפול בימים שאחרי.

והחלק החשוב ביותר הוא לדעת מתי לא. ברך נפוחה וחמה, ברך שננעלת או בורחת, חבלה טרייה, או כאב שמקשה לדרוך, צריכים קודם כל רופא. אחרי שהברך נבדקה, אפשר לשאול אם טייפ מתאים.