אכילה נכונה

האם כבר אכלתם היום? יכול להיות ובכל זאת רובנו לא שמים לב לאופן, לדרך ולצורה שבה אנו אוכלים.

גם ברפואה הסינית וגם הרמב"ם הביאו לתודעתנו מספר עקרונות שאם נפעל על פיהם הרי שנביא כבר להטבה בבריאותנו בפרט ולאורח חיינו בכלל.

שווה לשים לב לצורת המשפט הזה, כי היא קובעת את כל מה שבא אחריו. מדובר בעקרונות, לא בתפריט. אין כאן רשימה של מזונות אסורים, אין כאן ספירה של משהו, ואין כאן הבחנה בין מותר לאסור. יש כאן ארבע שאלות - איך, מתי, כמה ומה - והשלוש הראשונות נענות באותה תשובה לכל אדם, בעוד הרביעית לא.

וגם שווה לשים לב מי שני המקורות שמובאים כאן זה לצד זה: הרפואה הסינית והרמב"ם. שתי מסורות שנכתבו במקומות שונים ובשפות שונות, ושתיהן מגיעות לאותה נקודה - שהאופן שבו אוכלים אינו עניין שולי ליד השאלה מה אוכלים.

שני האיברים שעומדים מאחורי כל מה שכתוב כאן

לפני ארבעת העקרונות, שווה להכיר את השניים שהמסורת מפקידה בידיהם את העיכול. הטחול והקיבה הם הזוג של אלמנט האדמה: הטחול הוא האיבר הייני, הקיבה היא האיבר היאנגי, והם עומדים במרכז - שאר האלמנטים סובבים אותם. אלה שורות ההתאמה של הטחול, כפי שהן מופיעות במאמר על המרידיאן שלו:

ואלה התפקידים שנמנים לטחול:

1. הנעה והתמרה של מזון ונוזלים - האוכל והשתייה שאנו צורכים נהפכים לצ'י על ידי הטחול. חומר צמיגי וצפוף יחסית הופך לאנרגיה. תהליך שמבזבז הרבה אנרגיה בתקווה להפיק ממנו אנרגיה רבה יותר.
2. מחזיק את הדם בכליו.
3. מחזיק את האיברים במקומם - הצ'י הזוקף (Zheng Qi).
4. מאחסן את ה-YI - לימוד וזיכרון. יודע להתעסק בכל סוגי העיכול, ידע ואוכל. אספקט זה בתרגום פשוט הוא "כוונה" - אני עושה משהו מתוך המרכז שלי, אני מתכוונן לעשות את הדבר.
5. תפקיד חשוב בייצור צ'י ודם.

המשפט הראשון ברשימה הזו הוא כל המאמר בשורה אחת. עיכול הוא לא פעולה שמתרחשת מאליה - הוא תהליך שמבזבז הרבה אנרגיה בתקווה להפיק אנרגיה רבה יותר. וכל ארבעת העקרונות שבהמשך הם דרכים להוזיל את המחיר של אותו תהליך: פחות רעש, פחות עומס בבת אחת, פחות מאכלים שונים באותה ארוחה.

ולקיבה: היא שולטת על תהליכי בישול והרקבה של המזון והיא התחנה הראשונית של העיכול. היא השער של הפוסטנטאל צ'י, המקום החשוב ביותר שאנו צריכים בשביל לייצר אנרגיה לגוף, ובכתבים היא נקראת "המחסן הגדול" (Tai Cang). היא מקור הנוזלים, והיא שולטת בתנועת ההורדה של הצ'י - כלומר בכיוון שאליו הדברים אמורים לזוז אחרי שאכלנו.

שתי שורות נוספות בטבלה שווה להחזיק. האקלים של האלמנט הזה הוא לחות, והרקמה שלו היא מסת שריר והבשר. הרגש הוא דאגה, וזה הרגש שהמסורת מניחה על אותם שני איברים שאחראים על העיכול - כלומר, במסגרת הזו, אכילה ומחשבה טורדנית אינם שני נושאים נפרדים אלא שני דיירים באותה קומה.

שימו לב לשורה "נפתח ל: פה ושפתיים". הפה הוא הפתח של האלמנט הזה, כלומר האכילה מתחילה במקום שהמסורת כבר מייחסת לאותם שני איברים. וגם ה-YI, אספקט הלימוד והזיכרון, יושב באותו מקום. לכן במאמר על השעון הסיני נכתב שבשעות של האדמה הכי טוב לאכול וללמוד - למידה היא כמו אכילה, אנו "מעכלים" את החומר כמו שאנו מעכלים את המזון.

הדרך שבה אנו אוכלים - קודם כל אוכלים בישיבה (ולא בעמידה), להזיז את כל רעשי הרקע בהם הטלפונים. לתת לאוכל את המקום הראוי לו ולהתרכז רק בו באכילה שלו.

למה דווקא ישיבה, ולמה בלי הטלפון

אם עיכול הוא תהליך שדורש אנרגיה, אז השאלה היחידה שמעניינת היא לאן הולכת האנרגיה באותו רגע. אכילה בעמידה, בדרך, בין שתי משימות, ותוך כדי מסך - כל אחת מהן מושכת את הכוונה למקום אחר. וה-YI, האספקט שהטחול מאחסן, הוא בדיוק אותה כוונה: לעשות משהו מתוך המרכז, ולא בחצי ראש.

זו גם הסיבה שהמשפט האחרון בפסקה הוא "להתרכז רק בו". לא כמליצה, אלא כתיאור של מה שהטחול אמור לעשות באותן דקות.

הזמן שאנו אוכלים - יש לאכול כ-5 ארוחות ביום, 3 עיקריות ועוד כ-2 ארוחות ביניים.

ומתי בדיוק - מה שהשעון הסיני אומר על סדר היום

תאוריית השעון הסיני גורסת כי לכל אורך היממה, במשך 24 שעות, עובר כל אחד משנים עשר המרידיאנים תהליך של עלייה ושקיעה בעוצמתו. המאמר על השעון מציע ניהול של סדר היום לפי האלמנטים, ואלה השורות שנוגעות ישירות לאוכל:

• 03:00 עד 07:00, אלמנט המתכת - הריאות ואחריהן המעי הגס. נהוג לבצע תרגילי נשימה וטאי צ'י בשעות הבוקר המוקדמות כדי לחזק את הנשימה והריאות. כיאה לאלמנט המתכת, המעי הגס בא במטרה "לחתוך" - לעשות הפרדה בין האתמול לבין היום החדש אליו התעוררנו.
• 07:00 עד 11:00, אלמנט האדמה - הקיבה ואחריה הטחול. שעות השיא של מערכת העיכול, ולכן בשעות האלה הכי טוב לאכול וללמוד.
• 13:00 עד 15:00, שעת המעי הדק - זה הזמן לארוחת הצהריים ולמנוחה שתיטיב עם הגוף לאחר הארוחה.
• 15:00 עד 17:00, שעת שלפוחית השתן - זוהי העת המומלצת לשתיית תה ירוק.
• 17:00 עד 19:00, שעות השיא של הכליות - זה הזמן הנכון לארוחת ערב, ארוחה קלה.

שימו לב מה קרה כאן. חמש הארוחות שנמנות למעלה קיבלו כתובות: הבוקר נופל בתוך ארבע השעות של האדמה, הצהריים בשעת המעי הדק, והערב בשעת הכליות. וארוחות הביניים ממלאות את הרווחים, כדי שהמרחק בין שתי ארוחות עיקריות לא יהפוך לצום שמסתיים בארוחה גדולה מדי.

יש כאן גם משהו שאינו על אוכל בכלל: המעי הגס מקבל את השעות 05:00 עד 07:00, והמאמר על השעון מסביר שתפקידו שם הוא להפריד בין אתמול להיום, על ידי הוצאת הצואה שהצטברה אתמול. במאמר נפרד כאן באתר, על צואה, מורחב מה נחשב מצב תקין ומה נכלל בתשאול. שתי התופעות - מתי אוכלים ומתי מתפנים - יושבות על אותו ציר.

ולא, אף אחד לא חי לפי שעון. השעון הסיני משמש כאחד מכלי האבחון והטיפול, ובמאמר עליו נכתב במפורש שמכיוון שאי אפשר לפגוש את המטופל בשעות מסוימות ולא שגרתיות, לא תמיד נוכל להיעזר בו. הוא מפה, לא לוח זמנים.

כמה אנחנו אוכלים - יש לאכול מספר מצומצם של מאכלים בזמן הארוחה, דבר שיקל על העיכול (ויביא בהמשך להתפנות מהירה יותר). כמו כן יש להימנע מאכילה עד לשובע מוחלט, כלומר יש לאכול עד כדי שלושת רבעי מקיבולת הקיבה שלנו, ולא עד כדי "התפוצצות", כמו שחלקנו עושים. כלל אצבע - בבוקר תאכל כמו מלך, בצהרים כנסיך ובערב כאביון" (לפי כלל זה תמלאו את הצלחת).

שלושת רבעי מהקיבולת, וכלל המלך והאביון

שני הכללים שבפסקה הזו נראים כמו עצות נפרדות, אבל שניהם נשענים על אותה שורה בתפקידי הקיבה: היא שולטת בתנועת ההורדה של הצ'י. הכיוון הנכון אחרי ארוחה הוא למטה והלאה, וקיבה מלאה עד הסוף היא קיבה שאין לה לאן להזיז.

וכלל המלך והאביון הוא בדיוק אותו סדר שהשעון מצייר: הארוחה הגדולה נופלת בשעות שבהן האדמה בשיא, והקלה שבהן בשעות הכליות בערב. שני מקורות שונים לגמרי - כלל אצבע עממי ומפה סינית - שאומרים אותו דבר על סדר היום.

על "מספר מצומצם של מאכלים": זו אותה כלכלה של אנרגיה. ככל שהתמונה בצלחת מורכבת יותר, כך התהליך שמתאר את עצמו כ"מבזבז הרבה אנרגיה בתקווה להפיק אנרגיה רבה יותר" עובד קשה יותר. וגם התוצאה של זה מוזכרת בפסקה עצמה - התפנות מהירה יותר.

ולבסוף - מה אנחנו אוכלים? אז מה לאכול תלוי במשתנים רבים בהם העונה בה אנחנו נמצאים, במצב גופנו (תזונה לאדם אחד לא בהכרח תתאים לאדם אחר), האם האדם חולה או בריא ועוד משתנים רבים שבהם תלוי התפריט של כל אחד ואחת מאיתנו.

למה "מה" הוא השאלה האחרונה ולא הראשונה

הסיבה שהשאלה הרביעית היא הפתוחה מכולן נמצאת בתוך המסגרת עצמה. חמשת האלמנטים מסודרים במעגל הולדה - העץ מזין את האש, האש מייצרת אדמה, האדמה מולידה מתכת, המתכת נושאת מים, והמים מצמיחים עץ - וכל אדם עומד במקום אחר על המעגל הזה, בעונה אחרת ובמצב אחר.

גם הטעמים מחולקים לפי אותה חלוקה: מתוק לאדמה, חמוץ לעץ, חריף למתכת, מלוח למים, מר לאש. זו טבלת התאמות ולא מרשם, והשימוש בה נעשה מול אדם מסוים ולא מול קטגוריה. לכן אין כאן רשימת מותר ואסור, ולכן שלושת העקרונות הראשונים - איך, מתי וכמה - הם אלה שכתובים בצורת הוראה.

לכל אורך האתר הזה יש מאמרים על מזונות בודדים - סלק, נענע, ליקוריץ, מלפפון, פלפל, בוטנים, תותים - וכל אחד מהם נכתב באותה רוח: מה זה, מאיפה זה בא, ומה נהוג לומר עליו. הם לא מרכיבים יחד תפריט, והם לא מנסים.

אז בואו נחליט קודם כל שמאמצים את שלושת השלבים הראשונים

מה קורה לארוחה אחרי שסיימנו לאכול אותה

ארבעת העקרונות עוסקים בדקות שבהן אנחנו יושבים מול הצלחת, אבל הדרך שהמזון עושה במפה הסינית ממשיכה הרבה אחרי זה, ועוברת בעוד שני איברים שיש להם מאמר משלהם כאן. שווה להכיר את שניהם, כי הם מסבירים למה בתשאול נשאלות שאלות שלא נראות קשורות לארוחה.

המעי הדק, שהשעות שלו הן 13:00 עד 15:00, מקבל בטבלה שלושה תפקידים: הפרדה בין עכור לטהור, כלומר ספיגה של ה"טהור" ופינוי ה"עכור", וזאת גם בפן המנטאלי; שליטה בקבלה ובטרנספורמציה של המזון; ונטילת חלק בתהליך הפרדת הנוזלים - סילוק עודפי המים והעברתם למעי הגס להמשך סינון והפרשה מהגוף. התפקיד שהוא מקבל בקיסרות הוא "כלי הקיבול".

המעי הגס, שהשעות שלו הן 05:00 עד 07:00, מקבל שלושה תפקידים משלו: קבלת עודפי העיכול מהמעי הדק; ספיגת הנוזלים חזרה אל הגוף - והוא המקום האחרון של החלטה מה נשאר ומה יוצא, מה חשוב ומה לא, תכונה מאוד מתכתית של הפרדה סופית; ומיצוק הצואה והפרשתה החוצה, כדי לשמור מפני אובדן נוזלים הנחוצים לגוף.

ארבעה איברים, איפוא, לאותה ארוחה: הקיבה מקבלת ומורידה, הטחול ממיר לצ'י, המעי הדק מפריד בין הטהור לעכור, והמעי הגס מוציא את מה שנשאר ומחזיר את הנוזלים. כשמסתכלים על השרשרת הזו, ההוראה "מספר מצומצם של מאכלים" נראית פחות כמו עצה של סגנון ויותר כמו הפחתה של עומס משורשרת.

שתי נקודות שקשורות לאלמנט האדמה

בטבלאות הנקודות של שני המרידיאנים האלה יש שתיים שנוח למצוא לבד, ושתיהן על הרגל.

ST36, "שלושת המיילים של הרגל" (Zu San Li). הטבלה מגדירה אותה כנקודת ים, אדמה, נקודת השעה, ונקודת ים התזונה התחתונה. המיקום: מתחת לברך, שלושה צון מתחת ל-ST35, בגובה הקצה התחתון של גבשושית הטיביה, רוחב אצבע לטראלית לרכס הקדמי של הטיביה. במילים פשוטות - שימו יד על הפיקה, החליקו ארבע אצבעות למטה, וזוזו רוחב אצבע החוצה מהעצם. שם יש שקע בשריר.

SP3, "הלבן הגדול" (Tai Bai). נקודת המקור של מרידיאן הטחול, בצידה המדיאלי של כף הרגל, בשקע שפרוקסימאלית ואינפריורית לראש העצם המטאטרסלית הראשונה - כלומר בצד הפנימי של כף הרגל, מאחורי הבליטה שבבסיס הבוהן.

מה שכתוב בטבלאות על שתי הנקודות האלה הוא מה שכתוב למעלה, וזה גם הגבול של מה שאני כותב כאן. אם רוצים משהו לעשות איתן, זו לחיצה רכה של כמה שניות בישיבה, לפני שאוכלים או אחרי, בלי למהר. הן לא מחליפות אף אחד מארבעת העקרונות, שהם עיקר המאמר.

אם חפצים אתם באבחון מסודר, מדויק ונכון עבורכם,

אני נמצא פה ממש לרשותכם,

בריאות שלמה,

יניב

לאן זה שייך באתר

מבין חמשת התחומים שמוצגים באתר, הנושא הזה שייך לעמוד מערכת העיכול. המאמרים שמרחיבים אותו הם מרידיאן הטחול ומרידיאן הקיבה, שמהם נלקחו הטבלאות והתפקידים, השעון הסיני, שממנו נלקחו השעות, וכן צואה, כאב בטן ובחילה.