בוטנים

אז בואו נדבר על בוטן, כן כן אנחנו הולכים לדבר על peanuts! הבוטן הוא למעשה זרעו האכיל של הצמח "ארכיס תת קרקעי". מדובר בצמח חד שנתי. מדובר בסוג של קטנית ולא בסוג של אגוז. אי אפשר לדבר על בוטן בלי לחשוב בנשימה אחת על חמאת הבוטנים. חמאת הבוטנים היא אחד הממרחים הפופולריים ביותר בעולם (בעיקר בארצות הברית - שם יש יום מיוחד לממרח זה והוא נחשב יום מאכל לאומי).

שלוש עובדות נמצאות בפסקה הזו וכל אחת מהן עומדת בפני עצמה: הבוטן הוא זרע ולא פרי, הצמח שנושא אותו הוא חד שנתי, והבוטן הוא קטנית ולא אגוז. ההבחנה האחרונה חוזרת בסוף הטור מכיוון אחר לגמרי, דרך השם העברי.

חמאת הבוטנים הייתה ידועה כבר לאצטקים שהשתמשו בה כתרופה שמקלה על כאבי שיניים. בשנת 1890 החל השיווק המסחרי שלה כתוסף חלבונים לאנשים שלא יכלו ללעוס חלבון ממקור אחר עקב בעיות שיניים.

שווה לשים לב ששתי העובדות ההיסטוריות שהוא מביא כאן אינן על הזרע אלא על הממרח. ההיסטוריה שבטור הזה היא ההיסטוריה של הצורה שבה אוכלים את הבוטן, ולא של הבוטן עצמו.

אלרגיה לבוטנים במדינתנו הקטנה היא פחות שכיחה ממדינות אחרות הודות לחטיף הבמבה שמביא לחשיפה מוקדמת בקרב תינוקות. קצת ערכים תזונתיים: ב-100 גרם בוטנים יש 25.8 גרם חלבון, שזו מחצית מכמות החלבון היומית המומלצת לאדם. מרבית השומנים בבוטנים הם שומן חד בלתי רווי ושומן רב בלתי רווי, שניהם סוגי שומן בריא. בוטנים הם מקור טוב לסיבים תזונתיים. ב-100 גרם בוטנים יש 8.5 גרם סיבים, כמו כן בוטנים מכילים ויטמיני B וברזל. רגע של מחשבה - הידעתם שככה גדלים בוטנים? (תסתכלו בתמונה) הבוטנים גדלים מתחת לאדמה בתוך תרמיל עצי (כל תרמיל מכיל בדרך כלל זוג זרעים. רגע של מחשבה 2, בעברית תקינה נקראים הבוטנים "אגוזי אדמה", ואכן אכילה של בוטנים "מרפדת" את הקיבה (המשויכת לאלמנט האדמה ברפואה הסינית), חשוב להבין שאכילה מוגברת של בוטנים/במבה מביאה ללחות/ליחה רבה - תחשבו על אדמה בוצית (קשה ללכת בה נכון?), לכן לא מומלץ לאכול כמות מופרזת של בוטנים.

*חשוב לציין שאני לא נגד במבה (אני מאוד אוהב במבה), אבל כמו כל דבר - במידה ולפעמים יש תקופות שמומלץ להימנע

אלמנט האדמה, ולמה השם העברי נופל בדיוק שם

הקיבה שהוא מזכיר בסוף אינה עומדת לבדה. באלמנט האדמה יש זוג איברים: הקיבה היא האיבר היאנגי והטחול הוא האיבר הייני, ובמאמר על מרידיאן הטחול מופיעה טבלת ההתאמות שלהם. הרגש הוא דאגה, הטעם מתוק, הכיוון מרכז, העונה קיץ אינדיאני שהיא עונת מעבר, הרקמה היא מסת השריר והבשר, הפתח הוא הפה והשפתיים, והתפקיד בקיסרות הוא שר מחסני התבואה. שורה אחת בטבלה הזו היא המפתח לפסקה שלמעלה: האקלים של אלמנט האדמה הוא לחות.

זו הסיבה שהתמונה של האדמה הבוצית והמילה לחות הן אותו דבר בשתי שפות. במאמר על ין ויאנג יניב מונה בין הגורמים לעודף יין גם מזונות שמייצרים לחות בגוף, ומונה כתופעות שלו כבדות, מלאות, ליחה, חוסר תיאבון ויציאות רכות. העיקרון הטיפולי שהוא כותב שם הוא לייבש, לחמם, להתמיר לחות ולסלק ליחה. במילים אחרות, המשפט שבו מסתיים הטור הזה אינו אזהרה כללית על אכילת יתר, אלא הצבעה על מצב אחד מתוך ארבעה שהוא מתאר במקום אחר.

השאלה כאן היא כמה, לא מה

במאמר שלו על אכילה נכונה יניב מסדר את הנושא בארבע שאלות: איך אוכלים, מתי, כמה, ורק אז מה. שלוש הראשונות נענות באותה תשובה לכל אדם והרביעית לא, ולכן דווקא היא נשארת שם פתוחה. הבוטנים נופלים על השאלה השלישית. הוא לא כותב שאסור לאכול אותם ולא כותב שכדאי, אלא שאכילה מוגברת עושה דבר מסוים - וזו בדיוק צורת התשובה שהמאמר ההוא מלמד לצפות לה.

באותו מאמר הוא מתאר את התפקיד הראשון של הטחול כהנעה והתמרה: חומר צמיגי וצפוף הופך לאנרגיה, בתהליך שמבזבז הרבה אנרגיה בתקווה להפיק ממנו אנרגיה רבה יותר. ההמלצות שלו שם - לאכול בישיבה, בלי מסכים, מספר מצומצם של מאכלים בארוחה אחת, ולעצור בשלושת רבעי מקיבולת הקיבה ולא בשובע מוחלט - כולן מוזילות את המחיר של אותו שלב. הוא גם מתאר שם את הדרך שהמזון עושה אחרי הארוחה, בארבעה איברים: הקיבה מקבלת ומורידה, הטחול ממיר לצ׳י, המעי הדק מפריד בין הטהור לעכור, והמעי הגס מוציא את מה שנשאר ומחזיר את הנוזלים. מי שרוצה לראות איך נקרא הקצה השני של השרשרת הזו, יש כאן באתר טור שלם על צואה.

מה שהדף הזה אינו, ולאן להמשיך

הטור הזה הוא תיאור של מזון ושל מה שנהוג לומר עליו, ולא אבחנה ולא הנחיה תזונתית אישית. במאמר על אכילה נכונה יניב כותב במפורש שמה לאכול תלוי בעונה, במצב הגוף ובאדם עצמו, ושתזונה שמתאימה לאדם אחד לא בהכרח מתאימה לאחר. אלרגיה לבוטנים היא עניין רפואי לכל דבר ומקומה מול הרופא המטפל, לא מול טור באינטרנט.

המאמרים שמרחיבים את מה שנאמר כאן הם אכילה נכונה, שממנו נלקחו ארבע השאלות וסדר הארוחות; מרידיאן הטחול ומרידיאן הקיבה, שמהם נלקחה טבלת אלמנט האדמה; ין ויאנג, שבו כתובים ארבעת המודלים ובהם עודף יין; וצואה, שקורא את הקצה השני של אותה מערכת.